אַל תַּשְׁלִיכֵנִי

יֵשׁ פַּחַד שֶׁבָּא בְּשֶׁקֶט כְּשֶׁהַשָּׁנִים מִתְקָרְבוֹת
כְּשֶׁהַצְּעָדִים קְצָת כְּבֵדִים וְהַיָּדַיִם רוֹעֲדוֹת
פַּעַם אֲנִי נָשָׂאתִי וְעַכְשָׁיו אוֹתִי נוֹשְׂאִים
פַּעַם אֲנִי הוֹבַלְתִּי וְעַכְשָׁיו לִי מַסְבִּירִים

אֲבָל אֵין זֶה סוֹף הַדֶּרֶךְ וְאֵין זֶה סוֹף הַשִּׁיר
כִּי יֵשׁ בִּי עוֹד מַה לָתֵת וְיֵשׁ בִּי עוֹד לְהָאִיר

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי
אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי

יֵשׁ לִי צַלָּקוֹת בַּלֵּב שֶׁנַּעֲשׂוּ לִי תּוֹרָה
יֵשׁ לִי מִלְחָמוֹת בַּנֶּפֶשׁ שֶׁאַף אֶחָד לֹא רָאָה
יֵשׁ לִי שָׁנִים שֶׁל עֲבוֹדָה בַּתְּפִלָּה וּבַנְּשָׁמָה
לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ גַּם כְּשֶׁגּוּפִי שׁוֹקֵעַ בִּדְמָמָה

וְאִם אֵינֶנִּי רָץ כְּמוֹ אָז וְאִם קוֹלִי כְּבָר לֹא גָּדוֹל
כָּל מִלָּה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן עוֹד יְכוֹלָה לִפְתֹּחַ כֹּל

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי
אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי

וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה אֱלֹקִים אַל תַּעַזְבֵנִי
עַד אַגִּיד זְרוֹעֲךָ לְדוֹר לְכָל יָבוֹא גְּבוּרָתֶךָ
יֵשׁ מַה לִמְסֹר יֵשׁ מַה לְהַשְׁאִיר
יֵשׁ אֵשׁ שֶׁל שָׁנִים שֶׁעוֹד יְכוֹלָה לְהָאִיר

עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ
לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר הַשֵּׁם צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ
אִם אֵין בִּי כֹּחַ לִבְנוֹת יֵשׁ בִּי חָכְמָה לְהַדְרִיךְ
אִם אֵין בִּי כֹּחַ לָרוּץ יֵשׁ בִּי אוֹר לְהַמְשִׁיךְ

וּמַה שֶּׁלָּמַדְתִּי בְּדָם וּבְדִמְעָה יַעֲבֹר לַדּוֹר הַבָּא וְיִפְרַח פִּי מֵאָה
וְכָל מַה שֶׁבָּנִיתִי בְּכֹחַ וּבִתְפִלָּה יִמְשִׁיךְ לָלֶכֶת גַּם כְּשֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא אוּכַל

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי
אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי

גַּם כְּשֶׁאֵין בִּי כֹּחַ תֵּן לִי עוֹד לָתֵת
גַּם כְּשֶׁאֵין בִּי כֹּחַ אַל תַּעַזְבֵנִי כָּעֵת

There's a fear that comes quietly as the years get closer,
when the steps get a little heavy and the hands start to shake.
Once I used to carry others, now they carry me.
Once I used to lead, now people explain things to me.

But this isn't the end of the road, and it isn't the end of the song,
because I still have something to give, I still have something to light up.

Don't cast me aside in old age, don't abandon me when my strength fails.
Don't cast me aside in old age, don't abandon me when my strength fails.

I have scars on my heart that became my Torah.
I have battles in my soul that no one ever saw.
I have years of work in prayer and in soul,
drawing close to You even as my body sinks into stillness.

And if I don't run like I used to, and if my voice isn't loud anymore,
every word I still give can still open everything.

Don't cast me aside in old age, don't abandon me when my strength fails.
Don't cast me aside in old age, don't abandon me when my strength fails.

And even to old age and grey hair, God, don't abandon me,
until I tell of Your strength to the next generation, Your might to all who come.
There's still something to hand down, something to leave behind,
there's a fire of years that can still give light.

They will still flourish in old age, full of sap and green,
to declare that God is upright, my Rock, in whom there is no wrong.
If I don't have the strength to build, I have the wisdom to guide.
If I don't have the strength to run, I have light to keep going.

And what I learned in blood and tears will pass to the next generation and bloom a hundredfold.
And everything I built with strength and prayer will keep walking even when I no longer can.

Don't cast me aside in old age, don't abandon me when my strength fails.
Don't cast me aside in old age, don't abandon me when my strength fails.

Even when I have no strength left, let me still give.
Even when I have no strength left, don't abandon me now.